<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וצורבא מרבנן לא נפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר, דילמא משכא ליה שמעתתיה ואתי למנועי מבדיקת חמץ. המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל י"ד, על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו מפתחות חל י"ד על השוכר לבדוק. המשכיר בית לחבירו בי"ד שחרית, אי איתיה למשכיר לישייליה אי בדקו. אי ליתיה יבדוק השוכר מספק. והכל נאמנים על ביעור חמץ, להעיד שבדקו בעליו אמש. הבודק צריך שיבטל מיד סמוך לבדיקה יאמר כל חמירא דאיכא בתוך ביתאי ליבטיל וליהוי כעפרא. הבודק צריך שיברך על ביעור חמץ. ולמחר כששורף אינו מברך כלום.
<h2>דף ד:</h2>
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, דהיינו הפקר. ואפילו ביחיד מהני האי הפקר דאנן סהדי שלא יחזור בו. אין ביעור חמץ אלא שריפה, היינו דוקא משעה שביעית ואילך, אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר.
מותר להפקיר חמיצו שעה שביעית על מנת לזכות בו אחר הפסח.
<h2>דף לו.</h2>
מצה של מצוה מותר לתבלה בפילפלין ובכל מיני תבלין. ולחם עוני אינו אלא פרט לשנילושה ביין שמן דבש וחלב.
אין לשין בפושרין.
<h2>דף לז.</h2>
יוצאין במצה שאינה אפויה כל צורכה, שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. ויוצאין בשרויה בתבשיל.
<h2>דף לח.</h2>
מצה גזולה אינו מברך עליה.
<h2>דף לט:</h2>
אסור למלוח מצות בפסח משום [חשש] חמץ. ומצה שנילושה בביצים רש"י זצ"ל ורבינו שמשון ב"ר אברהם זצ"ל לא אמרו בה לא איסור ולא היתר. וריצב"א זצ"ל תחילה היה נוהג בה היתר. ושוב חזר בו. ומיהו ר"ת זצ"ל היה נוהג היתר בדבר.
<h2>דף מ.</h2>
כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוות. אסור ללתות ולחלוט. הא ודאי הלכה היא דמיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא משעת קצירה, ודוקא למצה של מצוה אבל לשאר מצות לא. אם נאבדו בפסח מצות של מצוה אינו יוצא במצות אחרות.
אכילת מצה בכזית.
<h2>דף מב.</h2>
אשה לא תלוש אלא במים שלנו. ולא תלוש לא בחמה, אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור, אע"ג דלא נפיל שימשא בההוא דוכתא. ולא תלוש בחמין, ולא במים הגרופים מן המולייר. עברה ולשה בחמין ובחמה ובמים הגרופים מן המולייר אסור. עברה ולשה במים שלא לנו מותר בדיעבד.
<h2>דף נ:</h2>
אסור לקבוע עצמו למלאכה קבועה כדי להשתכר בה בערב שבת מן המנחה ולמעלה. אבל מלאכה בעלמא שהיא לשעה ואינו קובע עצמו עליה, ההיא ודאי שריא.
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים. ודווקא מקולס, אבל שאינו מקולס מותר בכל מקום. וי"מ דמקולס אסור בכל מקום, ומתניתין בשאינו מקולס.
<h2>דף נד.</h2>
ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. קים לן דאי בעי איניש מצי אכיל קודם תפלת ערבית. אם אכל והבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה לכשיתפלל. וכן אם שכח ולא הבדיל בתפלה והבדיל על הכוס צריך להבדיל בתפלה כשיתפלל. טעה בזו ובזו, פירוש שלא הבדיל בתפלה וגם על הכוס אמר בורא פרי הגפן ובורא מיני בשמים ובורא מאורי האש [ולא אמר המבדיל בין קודש לחול], חוזר לראש ומתפלל פעם אחרת ומבדיל בתפלה, וחוזר ומברך על הכוס הבדלה לבד, ולא גפן ובשמים ואש. ואבא מרי זצ"ל אומר שגם גפן ובשמים ואש חוזר ואומר על הכוס. ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד'. ועל המאור לא יברך. ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילים לשתות יין אל יבדיל. ודיי לו בהבדלת תפלה. אבל במוצאי שבת ליום טוב כתב רב עמרם גאון זצ"ל פקנה"ז, פת במקום יין היכא שאין לו יין. ואם אין יין בעיר כי אם שכר מבדיל בו. אבל מים לא מיקרו חמר מדינה ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא יין ולא שכר.
אור היוצא מן העצים ומן האבנים אין מברכין עליו אלא במוצאי שבת. ואור שלא שבת מחמת מלאכת עבירה שעשו כנגדו מלאכה האסורה בשבת, הואיל ונעברה בו עבירה אין מברכין עליו. אבל אם עשו כנגדו מלאכת היתר, כגון של חיה ושל חולה, מברכין עליו. ובמוצאי יו"כ יש נזהרים שלא לברך כי אם על נר שיביאו לבית מבית הכנסת שדלק שם כל היום. ומיהו אם הדליקו נר אחרת ממנו יכול לברך עליו. וגוי שהדליק מישראל [מברכין עליו] במו"ש ובמוצאי יוה"כ, וישראל שהדליק מן הגוי, מברכין עליו במוצאי שבת. וגוי שהדליק מן הגוי אין מברכין עליו במוצאי יוה"כ. אין מברכין על אור של בית הכנסת. ונר שמדליקין בבית שלפני בית הכנסת מברכין עליו. והמשייר יין מקידוש להבדלה, ומונע שתייתו בשביל זה, הוא מנוחלי העולם הבא. מנהג כשר לומר פיוטים שנתפייטו מאליהו ז"ל במוצאי שבת. אין לו נר של שעוה מברך לאור נר החלב.
<h2>דף סא.</h2>
הפסח נשחט לאוכליו ולמנויו. שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול. ואכילת פסחים לא מעכבא.
הפסח נשחט אחר חצות.
<h2>דף סד:</h2>
הפסח נשחט בשלש כתות של שלושים בני אדם. כיצד עיילי תלתין, ושחטי עשרה מינייהו פסחיהם, ונפקי הנהו דשחטו, והדר עיילי עשרה אחריני. והשתא איכא שלושים בכל כת וכת דלא שחטו. אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ואפילו לכהן גדול אין זו ישיבה בעזרה.
<h2>דף סה:</h2>
שחיטת הפסח דוחה את השבת, וביקור מעכב.
<h2>דף סט:</h2>
חגיגת י"ד מדרבנן. אדם שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השולחן כל הלחם וכל מה שהיה עם הגבינה ולהביא לחם אחר ולאכול עם הבשר.
<h2>דף עא:</h2>
עקירה בטעות הויא עקירה.
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו.
<h2>דף פח:</h2>
הפסח בא מן הצאן ואינו בא מן הבקר. בא מן הכשבים ומן העזים. בא מן הזכרים ואינו בא מן הנקבות. בא בן שנה ואינו בא בן שתי שנים.
אין נמנין על שני פסחים כאחד. פירוש כדי לאכול בשעת אכילה מאיזה מהם שירצה. דקים ליה לאביי דלענין פסח לא אמרינן ברירה. אע"ג דקיימא לן דיש ברירה אפילו בדאורייתא.
<h2>דף פט.</h2>
נמנין על הפסח ונמשכין הימנו עד שישחט. חבורה שנמנו על הפסח הרי אלו יכולין לימשך ולימנות על אחר, ונמנין עליו חבורה אחרת. ובלבד שישאר אחד מחבורה ראשונה שהיה בשעת לקיחה.
<h2>דף צ.</h2>
אין אדם ממנה אחרים על פסחו כדי ליקח ממעותיהם חלוק או טלית.
<h2>דף צו.</h2>
אין לנעול דלתות הבתים בלילי פסחים, כי זאת היא אמנה בדברי של הקב"ה ובהבטחותו.
פסח דורות אין מקחו מבעשור, אבל טעון ביקור ארבעה ימים קודם יום השחיטה.
<h2>דף צט:</h2>
מנהג להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי לחיטי דפיסחא י"ב חדש, בין לישא בין ליתן.
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. מצה צריכה הסבה מרור א"צ הסיבה. כולהו ארבעה כוסות צריכין הסיבה. הסיבת פרקדן לא שמה הסיבה, הסיבת ימין אינה הסיבה. אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה. בשוליא דנגרא צריך הסיבה שמש צריך הסיבה.
וצריכים ישראל למהר לבית הכנסת בערב שבת קודם שתשקע החמה. פרק ערבי פסחים [פסחים צ"ט ע"ב]. סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואם התחיל לאכול קודם תשע שעות ומשכה סעודתו עד הלילה צריך לעקור השולחן. כלומר צריך לברך ברכת המזון מיד כשיחשיך ולהחזירו לשם פסח ובשבתות וימים טובים מותר להתחיל ולאכול אפילו מן המנחה ולמעלה ואפילו אחר שקדש היום אם בא לאכול גרימול"י קודם הסעודה אחר הקידוש הרשות בידו. [גליון] ומברך לאחריו מעין שלש. ואם התחיל קודם שתחשך סעודה גמורה, דהיינו לחם, וקדש עליו היום, לא בעי ברוכי ברכת המזון, אלא פורס מפה על השולחן ותופס הכוס ומברך ומקדש. ולבתר דמקדש שרי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון.
<h2>דף קא.</h2>
אין קידוש אלא במקום סעודה. ואם קדש בבית זה על מנת לאכול בבית אחר יצא ידי קידוש, ובלבד שיאכל בבית אחר. ואותם בני אדם שמקדשים בבתי אחרים קודם שיקדשו בביתם אסור להם לטעום אא"כ יאכלו שם. ואם אינו רוצה לטעום אינו חייב לסעוד שם.
<h2>דף קב:</h2>
ומי שאין לו אלא כוס אחד וצריך להניחו עד אחר הסעודה, מברך תחילה על המזון. ובשמים ונר, בשמים קודמים לנר. ובמוצאי שבת ליום טוב אין מברכין על הבשמים. ורבינו גרשם זצ"ל אומר שיש לברך. ובמוצאי יום טוב אין מברכין על הבשמים. אין מברכין על הבשמים של מתים ושל ע"ז ושל גוים, דסתם הסבת גוים לע"ז. ואנו רגילין לברך על ההדס. ורבינו אפרים זצ"ל היה לו צלוחית קטנה שהיו בה מיני בשמים ועליה היה מברך. ועל ההדס אנו אומרים בורא עצי בשמים. אדם שאינו מריח ומברך לעצמו על הבשמים, ברכה לבטלה היא. ואם להוציא בני ביתו, אינו יכול. במוצאי שבת ליום טוב אומר המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה [את יום השביעי מששת ימי המעשה] קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש.
<h2>דף קג.</h2>
אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. ולכך נהגו לאחר שבירך על הבשמים כופף אצבעותיו לתוך פיסת ידו ומסתכל על הצפרניים עד שיבחין בין שחור שבצפורן ובין לבן שבו, ומברך בורא מאורי האש.
<h2>דף קג:</h2>
אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. והיכא דמנחא שרגא א"צ לחזר אחר אבוקה. סומא יש לו לברך בורא מאורי האש.
<h2>דף קה.</h2>
מי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו. ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום ודיו.
<h2>דף קו.</h2>
ואומר הבדלה בחונן הדעת. ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. קים לן דאי בעי איניש מצי אכיל קודם תפלת ערבית. אם אכל והבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה לכשיתפלל. וכן אם שכח ולא הבדיל בתפלה והבדיל על הכוס צריך להבדיל בתפלה כשיתפלל. טעה בזו ובזו, פירוש שלא הבדיל בתפלה וגם על הכוס אמר בורא פרי הגפן ובורא מיני בשמים ובורא מאורי האש [ולא אמר המבדיל בין קודש לחול], חוזר לראש ומתפלל פעם אחרת ומבדיל בתפלה, וחוזר ומברך על הכוס הבדלה לבד, ולא גפן ובשמים ואש. ואבא מרי זצ"ל אומר שגם גפן ובשמים ואש חוזר ואומר על הכוס. ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום ד'. ועל המאור לא יברך. ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילים לשתות יין אל יבדיל. ודיי לו בהבדלת תפלה. אבל במוצאי שבת ליום טוב כתב רב עמרם גאון זצ"ל פקנה"ז, פת במקום יין היכא שאין לו יין. ואם אין יין בעיר כי אם שכר מבדיל בו. אבל מים לא מיקרו חמר מדינה ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא יין ולא שכר.
<h2>דף קו:</h2>
כן הלכה דמי שנטל ידיו קודם קידוש א"צ לחזור וליטול ידיו אחר קידוש. ומרב שמעינן דמקדשין על הפת ואומר ויכולו ומברך ברכת המוציא ואינו אוכל גם לא פורס מפה עד שיקדש אחרי כן. ודוקא קידוש, אבל הבדלה אינה אלא על הכוס. ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילין לשתות יין אל יבדיל, ודי לו בהבדלת תפלה.
טעם מקדש. ואם שכח ולא קידש מקדש למחר כל היום כולו. טעם מבדיל. ואם לא הבדיל, מבדיל והולך עד יום רביעי. מיהו אי איכא אחר בהדיה דלא טעם הרי זה מקדש ומבדיל ומוציא את זה שטעם אע"ג דשניהם סופרים.
<h2>דף קז.</h2>
היכא שיש לו יין מזומן הוא קודם לקידוש ולהבדלה לכל המשקין. וכל היכא דשכר של חטים ושעורים או דבש חמר מדינה הם, מקדשים עליהם ולא על הפת.
<h2>דף קטו.</h2>
מנהג לעשות שלש מצות של מצוה בפסח, על הפרוסה מברך על אכילת מצה.
<h2>דף קטו:</h2>
בלע מצה ולא לעסה יצא. בלע מרור לא יצא. ורבינו פי' בלע מרור יצא. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא.
<h2>דף קכ.</h2>
אין לאכול מצת מצוה מן החדש.
אין חובה לאכול מצה כי אם לילה הראשון. אבל כל ששה אם ירצה יאכל בשר או פירות רק שלא יאכל חמץ. ונשים נמי חייבות במצה לילה הראשון.
<h2>דף קכ:</h2>
הפסח והמצה אינם נאכלים אלא עד חצות. כתב רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל שר"י זצ"ל היה נוהג לאכול מצה קודם חצות וכן מצה של אפיקומן. והרב רבי יעקב הקדוש מקורביל זצ"ל כתב דנראה לו שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה שאמר עד שיעלה עמוד השחר. פעם אחת שכח ר' קלונימוס הזקן לאכול אפיקומן עד אחר הסעודה קודם שסיים ברכת המזון, ואחר כך הוזכר לו, ולא רצה לחזור ולאכול ממנו. אין אוכלין אחר מצת חובה שבאחרונה שום דבר בעולם אבל שתיית יין מותר. ואע"פ שאנו אוכלים מצת חובה באחרונה אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה. ובה"ג אוסר לשתות שאר משקין לבד ממים אחר מצת אפיקומן.
מותר לאפות מצה של מצוה קודם ארבעה עשר.
